החור באוזון התחיל בשנות ה-80. מדענים הזהירו כי האנושות בדרך להרוס לחלוטין את שכבת האוזון עד שנת 2050. אבל מה קרה מאז? למה אנשים הפסיקו לדבר על המשבר הזה?
בימינו, נסתבר ששכבת האוזון נמצאת בתהליך של ריפוי. במעשה חסר תקדים, מה שקרה זה שהעולם התכנס כדי למנוע אסון סביבתי. אז איך עשינו את זה, ומה אפשר ללמוד?
מה זה החור באוזון?
החור באוזון הוא חור בשכבת האוזון, שזו מעין חגורה סביב כדור הארץ המורכבת ממולקולות גזים. היא מגנה על כל יצור חי על ידי חסימת חלק מהקרינה של השמש. שכבה זו היא מגן חזק, אבל הוא גם שבירה. בלי שכבת האוזון תהליך הפוטוסינתזה בצמחים יפגע(שבלעדיו הלך עלינו), שיעורי סרטן העור ירקיעו שחקים, מערכות אקולוגיות יקרסו, והחיים כפי שאנו מכירים אותם יפסיקו להתקיים.
בשנת 1985, מדענים גילו אובדן עצום של שכבת האוזון מעל אנטארקטיקה. 40% מהשכבה התפוגגה ונוצר חור. מדענים הבינו שכל שנה המצב החמיר, וזו הייתה קריאת השכמה.
כמה מדענים שיחררו בלונים לשמיים כדי לבצע מדידות, בעוד שאחרים עשו מדידות על הקרקע. כולם הגיעו לאותה מסקנה. הבעיה הייתה גזים מסויימים, והם אלה שגרמו להידלדלות שכפת האוזון. אבל העניין המרכזי היה סביב משפחת תרכובות של כלור, פלואור, ופחמן(CFC). משפחה זו נוצרה על ידי בני אדם ושימשה כחומר קירור במזגנים ומקררים, חומר ניקוי תעשייתי, חומר לכיבוי אש ועוד.
על הקרקע, תרכובות אלה לא מזיקות. אבל ברגע שהן צפות לאטמוספירה, השמש מפרקת אותם לכלור. הם נקשרים עם הגזים בשכבת האוזון וכך נוצרים חמצן וכלור חד חמצני. לאחר מכן, אטומי החמצן הרופפים מוציאים את אטום הכלור החוצה, ומשחררים אותו להרוס עוד מולקולות אוזון. וזה גורם לתגובת שרשרת שמזינה את עצמה.
איך פתרנו את זה?
העולם כולו היה צריך לעשות שינוי גדול במהירות. האיום ההולך וגובר הזה הוביל לכמה מהפעולות הקולקטיביות המהירות ביותר בנושא האקלים שראינו אי פעם. מדענים קיימו מסיבות עיתונאים כדי ליידע את הציבור. החור באוזון התחיל להופיע בתוכניות טלוויזיה ובסרטים, וכל המודעות הציבורית הזו הפעילה לחץ על מנהיגים ברחבי העולם לפעול.
היה צריך פעולה דחופה. והפרוטוקול של מונטריאול הפך את זה לרשמי. הוא הכיר בכך שפליטות ברחבי העולם יכולות לדלדל באופן משמעותי את שכבת האוזון ולגרום להשפעות שליליות על בריאות האדם והסביבה. הוא מנה את אמצעי הבקרה להפחתת החומרים המדלדלים באוזון בסדרה של צעדים, כולל עזרה למדינות מתפתחות הזקוקות לטכנולוגיה חלופית ומוצרים מחליפים. כל מדינה חתמה בסופו של דבר על הפרוטוקול, מה שהפך אותו לאמנה האוניברסלית היחידה שאושררה אי פעם, ולהסכם הסביבתי המוצלח ביותר בהיסטוריה.
זמן קצר לאחר מכן, יצרנית המרכזית של גז ה-CFC החלה להפסיק לייצר אותו בהדרגה. מאז שהפרוטוקול נכנס לתוקף ב-1 בינואר 1989, צנחה צריכת החומרים המדלדלים את שכבת האוזון. כיום, יותר מ-30 שנה לאחר חתימת פרוטוקול מונטריאול, החור באוזון הפסיק לגדול. ועכשיו הוא מתכווץ. עד שנת 2065, הוא צפוי להתאושש לחלוטין. אבל יש עוד מה לעשות.
לאחר איסור ה-CFC, התחלנו להשתמש בפחמימנים הידרופלואוריים, או HFCs .HFCs אינם מדלדלים את שכבת האוזון, אבל הם גז חממה חזק התורם לשינויי אקלים. אז בשנת 2016, פרוטוקול מונטריאול תוקן כך שיכלול HFCs, ועכשיו גם הם פוחתים.
מה למדנו?
החור באוזון הוא כבר לא בעיה יותר, אבל שינויי האקלים עדיין קורים שינויים חסרי תקדים ואפילו בלתי הפיכים קורים לכוכב זה. מה שבטוח, הפעילות האנושית אשמה. אבל הריפוי של החור באוזון גם מזכיר לנו שפעולותינו יכולות גם להביא לפתרון.